פתגם עתיק אומר לנו בערך כך:
ללמוד לקרוא ולכתוב חשוב מאד, זאת אל תשכח!
גם אי ידעת חשבון וגיאוגרפיה הינם ביזיון;
אך ראש וראשון הוא בהכרח: אין חכם כבעל ניסיון!
ועל כל אלה במיוחד ממונה האדון לֶמְפֵּל, המורה,
שהוא ידען גמור ובשעוריו את פיו איש אינו ממרה.
ובדיוק מסיבה זאת מקס ומוריץ בהולים:
ליבם מלא תעלולים ואין ראשם פנוי ללימודים.
חוכמה לעולם אינם מחפשים,
וממר לֶמְפֵּל הם חוששים.
וזה מר לֶמְפֵּל, מורה ההוראה שהרבה חוכמה לו,
מסתבר, תחביב היה לו,
משנפנה מעמל יומו נהג להתמסר לתשוקתו.
כך יושב הוא בבדידותו, נושף שואף טבק ממקטרתו.
העישון עֵזֶר ממעלה ראשונה למערכת העיכול,
ונחמה לאיש זקן בודד אחר יום עמל מלא תסכול.
מקס ומוריץ, חלב ודבש,
שוב זוממים תעלול חדש.
מגלגלים הם במחשבתם
כיצד לתקוף את המורה התם.
ולא באמצעות ממתק!
אלא דוקא דרך הטבק.
שבת בבוקר, שמש, פרפרים, פרחים, שפע וגודש.
ומר לֶמְפֵּל הנכבד ברינה יצא למלאכת קודש.
הוא על האורגן
בכנסיה הנגן.
שני הזוממים, מוכנים לפשע,
אל חדרו של מר לֶמְפֵּל חדרו ברשע.
שם אחזו את מקטרתו, משוש ליבו
של מיודענו לָמְפֵּל לפני שיבוא;
מקס את המקטרת אוחז.
את אבקת השריפה מוריץ הפוחז,
טיפס והוריד מן הקבינט;
וכך מהר לפני שיתמוטט,
יצק מלוא המקטרת
אבקת שריפה ממארת.
טרם יחזור המורה לחדרו, חיש קל נעלמו השניים,
ונעלמו מן העיניים.
האדון לָמְפֵּל את דלת הכנסיה נועל.
שמח וטוב לב, אך איזה יופי שהוא פועל.
יחזור לביתו
ובנחת יעשן את מקטרתו.
כך חשב הוא בינתיים,
וחלץ ת׳נעליים.
החלוק לבש
ואת כורסתו חבש.
״אה, החיים״ הוא נאנח בהנאה,
״לא בדיוק פרוסת לחם מרוחה בחמאה״
מצית לו את המקטרת ו... בום טראח!
הפייפ הלך;
ממש הכל הושלך:
קנקן הקפה,
כל דברי המאפה,
העטים על השולחן,
הכורסא,
השטיח,
החלון,
התמונה שעל הקיר,
עפו והתערבלו באוויר.
בברק פיצוץ אבקת השריפה,
אבוי איזו הטרפה!
כאשר הסתלקו ענני העשן,
התגלה לָמְפֵּל על גבו כאוד מוצל מכבשן,
השבח לאל, עדיין חיי ונושם,
רועד, כולו תבהלה, ירחם השם.
מה שפעם היו אף, עיניים וגבות,
הפכו עתה משחור שחורות.
ומציצת השערות שפעם הזדקרה על פדחתו,
נשארה עתה רק קרחתו.
ועכשיו מי תורה ירביץ בכל פעוט?
ומי עלי אורגן הכנסיה יפרוט?
מי, אוי, מי תפקידים אלו ימלא?
אבוי כאשר הפייפ, משוש חייו,
עכשיו מוטל הרוס על כל אלף רסיסיו?
נו, הזמן הטוב שוב יצטרך לרפא חולים,
ורק המקטרת הנזכרת, שידעה ימים טובים,
סיימה את אלה החיים.
ובזאת סיפורם של שני הילדים הרעים כולל הטריק הרביעי מסתיים,
ואתם מייד תשמעו מה ואיך החמישי על אנשי הכפר עומד לאיים.
ללמוד לקרוא ולכתוב חשוב מאד, זאת אל תשכח!
גם אי ידעת חשבון וגיאוגרפיה הינם ביזיון;
אך ראש וראשון הוא בהכרח: אין חכם כבעל ניסיון!
ועל כל אלה במיוחד ממונה האדון לֶמְפֵּל, המורה,
שהוא ידען גמור ובשעוריו את פיו איש אינו ממרה.
ובדיוק מסיבה זאת מקס ומוריץ בהולים:
ליבם מלא תעלולים ואין ראשם פנוי ללימודים.
חוכמה לעולם אינם מחפשים,
וממר לֶמְפֵּל הם חוששים.
וזה מר לֶמְפֵּל, מורה ההוראה שהרבה חוכמה לו,
מסתבר, תחביב היה לו,
משנפנה מעמל יומו נהג להתמסר לתשוקתו.
כך יושב הוא בבדידותו, נושף שואף טבק ממקטרתו.
העישון עֵזֶר ממעלה ראשונה למערכת העיכול,
ונחמה לאיש זקן בודד אחר יום עמל מלא תסכול.
מקס ומוריץ, חלב ודבש,
שוב זוממים תעלול חדש.
מגלגלים הם במחשבתם
כיצד לתקוף את המורה התם.
ולא באמצעות ממתק!
אלא דוקא דרך הטבק.
שבת בבוקר, שמש, פרפרים, פרחים, שפע וגודש.
ומר לֶמְפֵּל הנכבד ברינה יצא למלאכת קודש.
הוא על האורגן
בכנסיה הנגן.
שני הזוממים, מוכנים לפשע,
אל חדרו של מר לֶמְפֵּל חדרו ברשע.
שם אחזו את מקטרתו, משוש ליבו
של מיודענו לָמְפֵּל לפני שיבוא;
מקס את המקטרת אוחז.
את אבקת השריפה מוריץ הפוחז,
טיפס והוריד מן הקבינט;
וכך מהר לפני שיתמוטט,
יצק מלוא המקטרת
אבקת שריפה ממארת.
טרם יחזור המורה לחדרו, חיש קל נעלמו השניים,
ונעלמו מן העיניים.
האדון לָמְפֵּל את דלת הכנסיה נועל.
שמח וטוב לב, אך איזה יופי שהוא פועל.
יחזור לביתו
ובנחת יעשן את מקטרתו.
כך חשב הוא בינתיים,
וחלץ ת׳נעליים.
החלוק לבש
ואת כורסתו חבש.
״אה, החיים״ הוא נאנח בהנאה,
״לא בדיוק פרוסת לחם מרוחה בחמאה״
מצית לו את המקטרת ו... בום טראח!
הפייפ הלך;
ממש הכל הושלך:
קנקן הקפה,
כל דברי המאפה,
העטים על השולחן,
הכורסא,
השטיח,
החלון,
התמונה שעל הקיר,
עפו והתערבלו באוויר.
בברק פיצוץ אבקת השריפה,
אבוי איזו הטרפה!
כאשר הסתלקו ענני העשן,
התגלה לָמְפֵּל על גבו כאוד מוצל מכבשן,
השבח לאל, עדיין חיי ונושם,
רועד, כולו תבהלה, ירחם השם.
מה שפעם היו אף, עיניים וגבות,
הפכו עתה משחור שחורות.
ומציצת השערות שפעם הזדקרה על פדחתו,
נשארה עתה רק קרחתו.
ועכשיו מי תורה ירביץ בכל פעוט?
ומי עלי אורגן הכנסיה יפרוט?
מי, אוי, מי תפקידים אלו ימלא?
אבוי כאשר הפייפ, משוש חייו,
עכשיו מוטל הרוס על כל אלף רסיסיו?
נו, הזמן הטוב שוב יצטרך לרפא חולים,
ורק המקטרת הנזכרת, שידעה ימים טובים,
סיימה את אלה החיים.
ובזאת סיפורם של שני הילדים הרעים כולל הטריק הרביעי מסתיים,
ואתם מייד תשמעו מה ואיך החמישי על אנשי הכפר עומד לאיים.
*******************************************************************