מזימה שניה

הדודה בלומה הטובה,
למחרת עם בוקר, נעורה ממשכבה.
התאוששה מצערה,
איך וכיצד אבד כל אוצרה,
תרנגולותיה, תקוותיה, תוכניותיה,
וישבה לטכס עיצה:
איך מרע ונורא נוציא מתוק?

וכך לעת הצהרים,
בעת הבהוב המעיים
במוחה עלה הרעיון:
אמנם מתים הם בני הכנף
אך טעימים הם זאת על אף.

אכן, העניין נראה קצת מרושע
כאשר מונחים היו הם חסרי נוצה,
אותם עופות שבילו בחצר ברינה ובדיצה,



ניצלים כעת על התנור,
כאילו זה סופו של הסיפור.

שוב זולגות דומעות עיניה של הדודה כמו ים,
היא, ושפיץ הכלב גם.


מקס ומוריץ את הניחוח מריחים
וחיש קל אל הגג מגיחים.


ועכשיו דרך הארובה,
בהנאה מרובה,
חכה ארוכה שולשלה...
והנה האוצר המבעבע,
ללא ראש, נראה טעים להתפקע.
במחבת הרוחשת,
ארוחת תרנגולות,
מטוגנת, שחמחמה, זהובה ומרגשת-
בעזרת החכה נשלפת




ובדיוק באותה העת, הדודה בלומה החרוצה,
שעל דעתה כלל לא עלתה הפריצה...




אל המרתף גלשה,
כדי להביא כרוב כבוש מחמל נפשה,
אותו, כך תכננה, תחמם מעט
ותאכל עם הרבה סלט.

ובינתיים,
שם, קרוב לשמיים,
על הגג,
הזוג המרושע חגג,
בסגנון ובעורמה
עם חכה הושלמה המזימה.



שוואמפ ושווימפ, טריללי וטרללה,
ציפור ראשונה, הופה, התגלגלה.
והשניה, שווימפ ושוואמפ, גם היא נשלפה
מן הארובה, אוי כמה היא יפה.
השלישת והרביעית בלי בכלל להרהר,
קדימה קדימה ומהר מהר

כל הלול התלוי, מטוגן מבריק מריח,
איש אינו משגיח,
פרט לכלב שפיץ, שנובח במבוכה,
ורואה, אויה, איך ברחה הארוחה.



והפוחזים, השניים, העופות המטוגנים בידיים,
מן הגג נסו ונעלמו כאילו בלעו אותם השמיים.
והנה, הפלא ופלא, דודה בלומה מן המרתף עלתה,
עיניה במחבת נתנה, וכמעט יצאה מדעתה.




מוכת תדהמה וצער,
מיד עלה בדעתה שפיץ הבער.



עם התרווד אל פריץ זנקה,
כחול ושחור תהיה אחרי המכה!
כלב רע כלב מפלצת,
זללתי לי את הארוחה, הצילו אני מתפלצת!





התרבד והמצקת טראח וטראח
על גבו של פריץ  הזך.
ופריץ שלנו מילל בצער
כי יודע הוא ידו של מי הייתה במעל.


ובינתיים... מקס ומוריץ, ארוחתם באה אל קיצה.
הם, מנמנמים להם בצל, ללא חשש מיקיצה.

כל כך מלאה הייתה כרסם,
עד שפּוּלְקֶע עוף לא מכורסם
נותר מבצבץ מציץ,
כי לא נותר מקום, אפילו לא לציץ.

וכך ידידי, הפרק השני אל סופו הגיע
אך מיד אחריו הטריק השלישי יופיע